בתקופת הסגר, ראיתי כתבה בחדשות על פוטו-לינוף, הממירים סרטי סופר 8 לדיגיטל, "אוצרות בבוידם" נקראה הכתבה, ונזכרתי בקופסת הנעליים של אבי ז"ל, יוסף עבו עברון המלאה סלילים.. בין היתר, מצאתי שם סליל סופר 8 ישן שכתוב עליו ל"ג בעומר. מסרתי אותו להמרה, והתוצאה לפניכם – בצבעים חיים ומצוינים – מתעוררות לחיים כל הדמויות הססגוניות של הצפתיים של פעם. כולם מעשנים כקטר, רוקדים, שמחים, נישאים על כתפיים, מנפנפים במקלות ובלפידים וחובשים כובעי טמבל אופנתיים, ממש כמו "שרוליק".. להלן – בהקרנת בכורה מחודשת:
תהלוכת ספר התורה מבית עבו בצפת למירון, כפי שהוסרטה במסרטת סופר 8 בראשית שנות ה- 70 ונערכה אחרי כן. פס הקול – כלייזמר סגל, אשר הוקלט בנפרד. הסרטון המקורי שייך ליוסף עבו עברון, עריכת סאונד: זוהר בלס, נכדתו. בסרטון אפשר לראות רבים מבני צפת והמונים שהגיעו לחגיגה המסורתית ממרחקים, ביניהם – נציגי ממשלת צרפת, ראש העיר צפת מר מאיר מייברג (מי-בר), שר המשטרה שלמה הלל, יוסף עבו עברון ממשיך המסורת בדור החמישי, הרב רפאל עבו, מאיר עברון, משפחת אוחנה, יצחק ורד, משפחת שבבו, יוסף ינקל הרוקד עם מקל, חיומה פרג' ודמויות ססגוניות רבות של ותיקי צפת בתהלוכה המתפתלת בין הסמטאות ברחובות הצרים, לצהלת נשים, גברים וטף. נראה את מי תזהו?
[/av_textblock]
[av_textblock size=" font_color=" color=" av-medium-font-size=" av-small-font-size=" av-mini-font-size=" admin_preview_bg="]
מאת: גלילה טורקניץ' בן אורי, דור חמישי לבית עבו
היו זמנים שידענו לחגוג שמחה כשמחה במלוא מובן המילה, אני מגישה לכם סרטון היסטורי, המשקף את פתיחת השערים בביתו של מאיר עבו להמונים שבאו לחגוג – מכל רחבי הארץ – את המסורת הנמשכת מזה מאות שנים של התהלוכה בערב ל"ג בעומר והוצאת ספר התורה מבית עבו בצפת למירון,
בסרטון (צולם לסירוגין על ידי גלילה ומילטון טורקניץ'), ניתן להבחין ברפאל עבו, בנו של מאיר ודור רביעי למסורת, מרים כוסית ״שהחיינו״ עם מילטון טורקניץ' שהגיע מקנדה, מצוייד במסרטת 8 מ"מ, עם אשתו (אני) וילדיהם. הסרטון משנת 1962, מצליח לשקף, ולו לשניות מספר, את ההילולה והרגשות שנוגעים ללב ולנפש, עם הרב הראשי הראשון לישראל – חכם עוזיאל, עם בני דודי – האחים יוסף וצביקו (יוסף עתיד להוביל את המסורת יובל שנים החל משנת 1964), ובן אחותי צופיה – מאיר שפיגלר הפעוט, (מאיר שפיגלר כיום מנהל הביטוח הלאומי), מרק, אנה ורייצי ילדיי, ויתר בני המשפחה הזורמים בים הצועדים, על גגות ומרפסות, סמטאות צרות וככרות רחבות, על רגליים ועל כתפיים – אנשים, נשים וטף, כלי זמר שירים ורקודים. חלק ניכר של אנשי צפת, שלקחו חלק במסורת חוזרת מדי שנה בשנה, אנשים מוכרים כמו חיומה (פרג'), נורי (הנישא על כתפיים), אהרון אבוחנה (כתפיים) ומשפחות רבות שמוכרים לתושבי צפת ודורותיהם. אנו צופים בהם על גבי המסך, בהמוני המשתתפים ונפעמים – כמה עצום היה מספר החוגגים בזמנו… היו זמנים ומי יתן והם ישובו עוד.
יומני כרמל 1962
בסרטון הבא, שצולם על ידי יומני כרמל ומוצג בארכיון הסרטים הישראלי ירושלים, ניתן לראות הקלטה שחור לבן מאותו אירוע ממש בשנת 1962! הסרטון מלווה את התהלוכה מבית עבו בצפת לקבר הרשב"י במירון, כל זאת בליווי קריינות דרמטית ברוח התקופה. את סבא רפאל ניתן לזהות בפתח החצר, חובש כובע לבן.
תהנו
27 שנה לפני ייסודה של ההסתדרות הציונית בבאזל;
50 שנה לפני יישובו של עמק יזרעאל;
39 שנה לפני הקמתן של דגניה וכינרת;
12 שנה לפני העלייה הראשונה של הבילו”יים ויסודה של גדרה – הניחה משפחת עבו מצפת את היסודות להתיישבות היהודית החקלאית בגליל ובעמק החולה.
“אין תיאור יישובי ברחבי הגליל, הסוקר את ההתפרסות היישובית היהודית באותה תקופה, שבו לא משתרבב שם משפחת עבו, האחים עבו, “בני החכם שמואל עבו ” – כותב ד”ר יוסף שרביט, תחקירן ומרצה להיסטוריה באוניברסיטות בן גוריון ובר אילן, בחיבורו המקיף: “צרפת בגליל במאה ה-יט”, תוך שהוא מקדיש פרק נכבד לחלקה של השושלת הקונסולרית של משפחת עבו בעידוד ההתיישבות היהודית.
“ההיסטוריוגרפיה של יישוב ארץ ישראל במאה ה- 19 – הוא מציין – מיעטה-התעלמה מהתרומה הייחודית של משפחת עבו ברכישת קרקעות, שהיוו את המסד , שעליו יוקמו יישובים בשנות ה- 80 של המאה ה-יט, בבקעת החולה, בגליל העליון ובגליל התחתון. הדבר נבע, בין היתר, מהיחס המורכב והאמביוולנטי של המחקר בכל הקשור ליישוב הישן”. יש להצביע ביתר הרחבה על תרומתה של משפחת עבו, בעיקר בשלב המקדים את כינונן של המושבות ב’עלייה הראשונה’ ואף מאוחר יותר”, מסכם ד”ר שרביט.
תחילתה של מסורת ל”ג בעומר נעוצה במשפחת עבו בצפת
גולת הכותרת בפעליו הברוכים של אבי שושלת משפחת עבו, הרב שמואל עבו, בראשית דרכו בארץ הקודש, הייתה, ללא ספק, גאולת חלקת הקבר של רבי שמעון בר יוחאי במירון, שיקומו, והקמתו של בית הכנסת הניצב מעליו עד עצם היום הזה.
ב- 1870, שמונה שנים לפני ייסודה של פתח-תקוה – רכש הרב שמואל עבו מבעלי הקרקע הערביים כ- 7000 דונם אדמה חקלאית בכפר מירון ויישב שם עשרות משפחות יהודיות מיוצאי כורדיסטאן. לאות הוקרה על גאולת קברו של הרשב”י העניקה לו הקהילה היהודית בצפת ספר תורה על שמו, מצופה כסף וזהב, ובערב ל”ג בעומר תקצ”ג (1833) הובל ספר תורה זה בפעם הראשונה, ברוב עם והדר, מחצר בית עבו בצפת אל קבר הרשב”י במירון.
כך נרקמה מסורת מיוחדת במינה: פתיחתן של חגיגות ל”ג בעומר בבית עבו בצפת. במרוצת הזמן הן הפכו לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הדתי-עממי לא רק של צפת אלא של הארץ כולה, כשהלפיד עובר, זה הדור השישי, מאב לבן, וכל אחד מנושאיו רושם דף נוסף בסגה העממית רבת ההוד: ההגדה לבית עבו.
בהגדה של בית עבו, תוכלו למצוא מידע על תולדות מסורת ל”ג בעומר וממשיכיה, מסורת עממית ייחודית בת למעלה מ 180 שנה, ולצדה פרק מתוך עבודת הדוקטורט המקיפה של ד”ר יוסף שרביט על חלקה של משפחת עבו בהתיישבות היהודית בגליל במאה התשע-עשרה, לצד כל אלו תמצאו גלריות תמונות על פי נושאים, ארכיון מסמכים ותעודות – חלקם רואים אור לראשונה, לצד לקט סקירת עיתונות, פינת דור לדור, עבודות אקדמיות, משחקים לסלולר, פורום, ארכיון סרטונים, תוכניות רדיו וקטעי מוזיקת כליזמר מסורתיים.
אנו מאחלים לכם גלישה נעימה!
תודות: תחקיר וכתיבה – יוסף עבו עברון ז”ל ניהול אתר ועריכת תוכן – רפאלה פיתוח אתר: טל מלנבוים פלטפורמת משחקים: שני זיו, וונדרינג
* תודה מיוחדת לד”ר יוסף שרביט, על פרסומו המאלף מתוך עבודת הדוקטורט המעמיקה – “צרפת בגליל במאה ה 19”
(ראה אור גם בגיליון “קתדרה” 108, יד בן צבי).
* תודה לד”ר בועז הוטרר על עבודת המידענות ואיתור המסמכים מהארכיונים השונים
בזמן שישנתם וחלמתם על מדורות אסורות, אנחנו חגגנו את ערב ל"ג בעומר. אבל אחרת.
בבית עבו, בית המשפחה העתיק בצפת, חבושי מסכות ועם הרבה אלכוהול (בידיים…רק בידיים…) הוצאנו זו השנה ה187 ברצף, את תהלוכת ספר התורה, תהלוכה שהחלה משנת 1833 כשהקהילה היהודית בצפת העניקה למשפחה ספר תורה כהוקרה על תרומתה לצפת ולגליל, בין היתר על גאולת אדמות רבות בגליל – ובמיוחד אדמות מירון וקבר הרשב"י.
ואלו תנאים בלתי אפשריים הציבה לנו גברת קורונה השנה….
והנה ספר התורה יוצא לחופשי, רפי עבו מחזיק המסורת בדור שישי למסורת
רק 19 איש הורשו להשתתף! אסור תזמורת! אסור תהלוכה רגלית בשירה ובריקודים ברחובות העיר כשהכול משליכים סוכריות ופרחים על ספר התורה הנישא בידיים! אסור קהל בחצר! אסור לנשק את הספר!
והכי קשה- מירון סגורה, חסומה בניידות משטרה מהבהבות! איך יגיע אליה ספר התורה לקבר הרשב"י להשתתף בהדלקה השנתית?
ואכן כאב ראש גדול לבן דודי, רפאל עבו, דור שישי למסורת, מוביל התהלוכה. לו הייתי בן, הייתי אני , דור שישי, מקבלת את התפקיד מאבי ז"ל, יוסף עבו-עברון, שזכה להוביל יובל שנים. אבל…אני בת. אז לא יכולה. והכדור עבר לבן דודי, כבוד גדול ו"תיק" גדול…נו, אז איך מארגנים טקס בזמן מגפת הקורונה?
מילות המפתח הן: יצירתיות, אלתור והרבה אמונה שהתהלוכה תמשיך לצעוד כפי שצעדה ב 1834 בזמן מגפת הכולרה, כפי שצעדה ב1837 אחרי רעידת האדמה שהחריבה כמעט את כל צפת (בית עבו בין הבודדים שנשאר על תלו!), כפי שלא בוטלה ב 1919 במגפת השפעת הספרדית, כפי שיצאה כסדרה ב1929 בזמן הטבח הערבי ביהודי הרובע העתיק של צפת, במלחמות ישראל ובפיגועים הקשים שידעו צפת ההגליל….
אז בן דודי אלתר ואלתר. על 19 המאושרים שזכו לקבל אישור כניסה לטקס הוטלו תפקידים…ראש העיר שוקי אוחנה התבקש להביא את צלם העיריה, סגן ראש העיר, שלמה חדד, תרם את חלקו כחזן ברגע הוצאת ספר התורה מאחורי הפרוכת, הרב הראשי של צפת, שמואל אליהו, התבקש להוביל את הריקודים בחצר ללא מגע ידיים…
ילדיו של בן דודי תפקדו כנגני כליזמר מאולתרים בקלרינט, אורגן ואקורדיאון (איזה מזל ששלחו אותם ללמוד נגינה מגיל צעיר!), אחד מחבריהם התנדב להיות הזמר (ועשה נפלאות בשירים המסורתיים!), בנות משפחה אחרות מונו לאחראיות שידור הטקס בלייב בפייסבוק ובזום, ואנו כולנו צילמנו בנייד, אז סליחה אם יצא לא כל כך מקצועי…
אז בסוף – איך היה?
פשוט נ פ ל א!!!
כשנחסמו כל הנהלים, כל ההרגלים, כל המנהגים – נותרה יצירתיות, אלתור, ואמונה שמה שהיה, הוא שיהיה, גם אם אחרת: התהלוכה תמשיך לצעוד, או ברוח הזמנים – נוע תנוע!
וכך הקהל שלא הורשה להיכנס – צפה מבעד לשער החצר שנפתח לרווחה, וליווה בשירה, מחיאות כפיים וצהלולים את הריקודים עם הספר בתוך חצר עבו, שעבר מכפפה לכפפה.. תמיד מרגש הרגע שבו מוצא הספר מאחורי הפרוכת. או אז מתחולל קסם! שמחה טהורה ואמיתית פורצת – ללא טלוויזיה, ללא עיתונאים, וללא סלבס ואושיות רשת….שמחה שמי שלא היה בתוכה, לא יכול לדמיין!
מבית עבו, נעה השמחה הזו, סוחפת אחריה אנשים במסכות שמםריחים נשיקות לעבר הספר ומלווים אותו עד שנכנס לשיירת מכוניות מקושטות עם התזמורת ומערכת ההגברה המאולתרת שעוברת בשכונות העיר במקום התהלוכה הרגלית המסורתית.
ומה עם מירון הסגורה ומסוגרת? אז הגענו עד ראש הממשלה…והשגנו היתר עליה לספר שיהיה נוכח כהרגלו בהדלקה, קטנה ככל שהייתה…
תם הטקס ה-187 של ערב ל"ג בעומר בבית עבו בצפת. מצטערים שלא נכחתם? אל דאגה, התהלוכה תמשיך לצעוד גם בשנה הבאה…וכולכם מוזמנים!
סרטונים: זוהר בלס, הדור השביעי, תמונות: רפאלה עבו עברון ורפאל פינקלשטיין הדור השישי
תהלוכת ספר התורה העתיק ופתיחת חגיגות ל"ג בעומר מבית עבו בצפת לבית הכנסת של הרשב"י במירון תצא גם השנה, תחת הגבלות ימי הקורונה.
הטקס יתקיים בחוג מצומצם בשל צוק העתים, ביום שני, ערב ל"ג בעומר, י"ז באייר תש"ף, 11.5.2020 בהובלת רפאל עבו, דור שישי למסורת, ובהשתתפות ראש העיר צפת, מר שוקי אוחנה, סגן ראש העיר, מר שלמה חדד, והרב שמואל אליהו, רבה של צפת. בשל הנחיות משרד הבריאות, לא יוזמן השנה הציבור הרחב, אך לאחר הטקס תצא שיירת מכוניות בליווי משטרתי ובתוכה ספר התורה, בליווי השירים המסורתיים בעזרת ציוד הגברה, לסיור בשכונות העיר צפת. השיירה הממונעת תחליף השנה את תהלוכת הריקודים המסורתית ברחובות צפת ותמשיך את דרכה כמיטב המסורת אל בית הכנסת של הרשב"י במירון, עד לאחר ההדלקה המצומצמת תחת הגבלות הקורונה.
והשנה: הצטרפו לשידור חי בזום
שישו ושמחו בשמחת התורה!
פרטים על תולדות המסורת לדורותיה ועל הטקס בבית עבו בצפת
באתר האינטרנט "ההגדה של בית עבו" www.abbo.org
"קומנדו ספר התורה בפעולה": רפי עבו, שלמה חדד, יצחק ורד, ניר פרץ, גיא עברון ומיטב כוחותינו בהכנות
הדגל רקום הזהב המוביל את התהלוכה מבית עבו למירון, ובראשו – החמסה
כולנו מכירים היטב את הדגל הקבליסטי של משפחת עבו שתרמו "נכבדי ובחורי הספרדים מעיר הקודש ירושלים" בשנת תרצ"ו (1936), לטובת טקס הוצאת ספר התורה בערב ל"ג בעומר מבית עבו בצפת לקבר הרשב"י במירון. אך את סיפור החמסה שבקצהו – לא הכרנו! החמסה מסתבר קדומה יותר, ומתוארכת לשנת תרנ"א – 1891. קראו כאן על סיפור החמסה המרתק של משפחת עבו, כפי שסיפר אהוד בנאי בגלי צה"ל, בתוכניתו "זה המקום", 21.12.18 (באדיבות ארכיון גלי צה"ל, להאזנה, לחצו על play ) המשך…
[av_textblock size=" font_color=" color=" av-medium-font-size=" av-small-font-size=" av-mini-font-size=" admin_preview_bg="] לזכרו של דב שפיגלר
במלאת 30 יום לפטירתו של בעלי, אבינו וסבנו היקר, שפיגלר דב, ברצוננו לשאת מספר מילים לזכרו:
דב שפיגלר ז"ל
דב עלה ארצה לבדו בעודו נער, במסגרת עליית הנוער. לימים נודע לו שכל משפחתו נרצחה בשואה, אך הטרגדיה האיומה של אבדן הוריו ובני משפחתו, לא ריפתה את ידיו והוא בחר להמשיך ברוח הציונות, והנתינה.
את שירותו הצבאי ערך דב במשמר הגבול. בשנת 1957, באחד הקרבות עקובי הדם והמרים נגד הסורים, בשדה פתוח תחת אש חיה כבדה וצולבת, חילץ דב והציל 7 חיילים פצועים, נתן להם שתיה, חבש את פצעיהם ופינה אותם אל מקום מחסה מוגן.
באותו האירוע, היה צורך דחוף לחבוש ולעצור את הדימום של אלוף משנה שעמד לדמם למוות. בהיעדר אמצעי חבישה, פשט דב את החולצה שבה היה לבוש, קרע אותה לחתיכות ובעזרתן עצר את הדימום. לאחר מכן פינה גם אותו אל מסתור בטוח והציל את חייו.
על פינוי והצלת שבעה פצועים תחת אש צולבת תוך חירוף נפשו – הוענק לדב עיטור המופת הראשון אשר ניתן במשמר הגבול.
בהמשך דרכו פעל דב לקידום ההתיישבות בארץ ישראל והיה ממקימי העיר כרמיאל, במסגרת עבודתו במשרד השיכון.
זכינו לחיות ולהתחנך ברוח ערכיו של דב, איש מידות ונתינה, איש ערכים ועשיה, אשר הצניעות, הענווה והיושרה אפיינו אותו בכול אשר פנה – רוח שהנחיל לכל בני המשפחה.
אנו כואבים מאוד את פטירתו של דב, בעלי, אבינו וסבנו היקר ומקווים כי מידותיו הטובות, ערכיו, תרומתו והנפשות אשר הציל ממוות תוך סיכון חייו, יעמדו לזכותו בבית הדין של מעלה ושיזכה לנוח בשלום על משכבו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים
יהא זכרו ברוך !!!
צופיה, מאיר, זאבי, אורנה, זהר, הנכדות והנכדים
דב שפיגלר – לוחם, מגן ובונה הארץ
מאת אלומה עבו עברון
בית עבו מרכין את ראשו על לכתו מעמנו בטרם עת של דב שפיגלר היקר והאהוב
ממשפחת עבו, והוא בן 89.5.
דב, שהיה נשוי לצופיה תבדל"א, בתה של מרגלית בן אורי ז"ל לבית עבו, היה לכולנו
דוד יקר ואהוב, שחוש ההומור שלו שהנפיק בדיחה לכל מצב ולכל אדם, ומצב רוחו הטוב, הבדילו אותו מבחינתי מאנשים אחרים שמרבים להתלונן על חייהם המרים.
גבר מרשים – גבה קומה ויפה תואר – בלט תמיד בטקס שלנו בחצר בית עבו בערב ל";ג בעומר כשרקד עם ספר התורה המשפחתי ללא ליאות. כילדה אהבתי לשוחח אתו כי היה מדבר אתי בגובה העיניים, ובלי השפה המחנכת של המבוגרים…
הנה מה שמספרת עליו אמי, יהודית עבו-עברון שהכירה אותו שנים רבות: "תמיד היה מתבדח וצוחק. מעולם לא ראיתי אותו מדוכא או שפוף. מסירותו למשפחה של אשתו הייתה יוצאת מגדר הרגיל. לא יכולה לשכוח איך היה עונה לטלפונים בביתו בצניעות מבודחת – "בית בת בן אורי שלום!" אילו היה מסכים להשתתף בתחרות "מאסטר שף" היה ללא ספק מרשים את השופטים עם דג המושט המפורסם שלו שהיה מכין על האש בחצר לכל משפחת עבו הענפה. לא פחות מרשים היה מרק הצ'ורבה הרומני שלו, שהביא עם מורשתו מרומניה. את ידי הזהב שלו קשה לשכוח. אין דבר שלא הצליח לתקן! מומחיותו בבנייה הייתה שם דבר. כך, לדוגמא, כאשר בנו זאב התחתן, בנה לו במו ידיו יחידת דיור שלמה בבית ההורים. אהבה ומסירות כזו היא נדירה מאין כמוה!"
את פעילותו של דב למען מדינת ישראל ידע ראש הממשלה, בנימין נתניהו לנסח טוב ממני במכתב ניחומים ששלח לבנו הבכור של דב, מאיר שפיגלר יבדל"א, (מנכ"ל ביטוח לאומי) :
"דב היה אוד מוצל מלהבות השואה, שבה איבד את משפחתו. עם עלייתו ארצה מרומניה נרתם בכל כוחו לביצור מפעל התקומה במדינת ישראל. אש הציונות בערה בו…השתתף בקרבות מלחמת העצמאות בחזית הדרום, ובהמשך במשמר הגבול ובמשטרת ישראל. מגילת חייו מכילה פרק גבורה בולט: בשנת 1957 כמפקד מג"ב הוא חילץ פצועים תחת אש סורית סמוך לקיבוץ גונן במזרח עמ4 החולה. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת של משטרת ישראל. התמסר לעבודתו כמפקח בנייה במשרד הבינוי והשיכון. יש לו זכויות רבות בקידום ההתיישבות ברחבי הגליל".
דב הניח אחריו אישה, צופיה בן אורי לבית עבו, וארבעה ילדים: מאיר, זאב, אורנה וזהר.
כשניסיתי לנחם, אמר לנו בן דודנו מאיר, דור שישי למשפחת עבו הצפתית ונינו של הרב
מאיר עבו : "אין תאריך תפוגה להורים…"
ואנחנו נוסיף אם יורשה לנו – אין תאריך תפוגה גם לזיכרונות מדוד יקר כמו דב!
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים!
תמונה משפחתית עם רפאל עבו ובני ביתו 1960, דב שפיגלר יושב משמאל
[av_textblock size=" font_color=" color=" av-medium-font-size=" av-small-font-size=" av-mini-font-size=" admin_preview_bg="] מאיר המאירי, האיש שהאיר את צפת, הלך לעולמו
מאת: אלומה עבו עברון
צפת אבלה. אחד המאורות הגדולים שלה כבה בשבת האחרונה, ביום שבו צדיקים גמורים הולכים לעולמם, הסתלק מאיר המאירי, יקיר העיר, לוחם אמיץ בתש"ח, יו"ר עמותת וותיקי צפת, שומר הלפיד של סיפורי הגבורה וההוד, ממציא מותג "גבינה צפתית המאירי" במחלבה המשפחתית ואחד מאושיות העיר בכל מובן. המונים ליוו אותו ביום ב' האחרון בסמטאות צפת למנוחת עולמים, במסע על אבני הדרך העתיקות שכל כך אהב.
רפאלה עבו עברון: " השמים היו אמורים להיות קודרים ולהזיל דמעות גשם. אך יום הלוויתו של מאיר המאירי היה יום שרב לוהט, וזוהר השמש סינוור אותי ואת בן דודתי רפי, כשדהרנו מתל אביב לצפת לחלוק לו כבוד. חשבתי על האיש שהערכתי ואהבתי, על פניו הטובים, על צחוקו, על הבדיחות שלו מלאות שמחת החיים שעברו מיד לערבית עסיסית – (ג'ידי ואבויי …), על ראיון הוידאו חוצב הלהבות שנתן לי בעמדה שבע לקראת יום שחרור צפת, נזכרתי כמה חשוב היה לו לחבר אותנו – בני המשפחות הוותיקות לצפת של היום – כמה עמד על כך שיהיה רצף והמשכיות – והבנתי – יום הלוויתו חייב להיות מאיר כמוהו".
"למרות ואולי אפילו בגלל הנסיבות העצובות, שרתה רוח צפת על מאות בני האדם שהגיעו למקום ללוות את אחד מאחרוני דור משחררי צפת", מתאר רפי פינקלשטיין את תחושתו במסע ההלוויה. "כיליד העיר וכבן הדור הששי למשפחת עבו, כוחותיי מתחזקים כשאני עולה לצפת. המראות, הקולות והמילים היו מוכרים לי, והבהירו לי פעם נוספת, שלצפת אני שייך. זוהי תבנית נוף חיי".
במדורי החדשות הכתובות והדיגיטליות התחרו במציאת התואר ההולם ביותר לאיש שלא ניתן למצוא לו תואר אחד – "הלב הפועם של צפת", "האיש והאגדה", אושיית העיר", ו"איש של אור" כפי שכינה אותו ראש העיר, שוקי אוחנה, בדברי ההספד. ואכן, מאיר האיר את העיר באור יקרות. אם תרצו – בזוהר שלא נמצא רק בספר הזוהר, ותקצר היריעה מלתאר. הנה מקצת ממנה –
"מאיר התרגש מכל אבן בצפת וחזר ואמר 'אבן מקיר תזעק!', כשנלחם על שימור העיר צפת", ספד לו שלמה חדד, ממלא מקום ראש העיר. החרה החזיק אחריו אבי כהן בהספד המרגש בקבוצת הפייסבוק "צפתניקים" : "היה נוהג לנשק את האבנים של העיר הקדושה, ואומר – על האבנים האלה התהלכו הארי הקדוש וגוריו, רבי יוסף קארו וכל גדולי העולם שצעדו כאן בצפת!".
ואם מדברים על הארי, יהודית עבו-עברון נזכרת שבעלה, יוסף ז"ל, מוביל תהלוכת ספר התורה מבית עבו במשך יובל שנים, נהג לכנות את מאיר "הארי שבחבורה", כשהוא מעלה על נס את מאבקו המתמיד לשימור העיר העתיקה ולניהול עמותת בני צפת. "לא נשכח איך התגייס למאבק לשימור בית אונגר, תל הזיכרון למשפחה שלמה שנרצחה ברובע העתיק בפרעות, שעמד בפני הריסה!", מספרת יהודית בהתרגשות, "כמה נלחם על שימור הזיכרון של עולי הגרדום הקדושים והדרך לקברם".
מאיר המאירי יו"ר עמותת ותיקי צפת מספר לילדי צפת סיפורי לוחמים
היא מוסיפה ומספרת על פועלו כיו"ר העמותה של בני צפת : "כל יום עצמאות דאג לארגן יום זיכרון מיוחד לכבוד יום שחרור צפת – ובו לוחמים מספרים על הקרבות שבהם השתתפו. הוא ארגן ושלח הזמנות לכל בני צפת באשר הם – גם אם עזבו כבר את העיר – והיה חשוב לו שהדור הצעיר יקשיב לסיפורים, ויעבור בעמדות הלחימה בעיר, ילמד ויזכור…"
מאיר עצמו לחם באומץ לב בעמדה 7, כפי שתיאר זאת שוקי אוחנה בדברי ההספד שלו – "סירב לזוז מהעמדה, וכשאזלו הכדורים, היכה בערבים בעזרת מוט ברזל"."לא נזוז מפה!", זעק בצטטו את האדמור מאבריטש. משפט זה היה נר לרגליו ולא בכדי. כגבאי בית הכנסת אבריטש של האדמור אברהם דב מאבריטש, ידע מאיר היטב מתי נטבע משפט זה לראשונה בצפת. היה זה בזמן הרעש הגדול בשנת 1837 . האדמור שחזה את רעידת האדמה הזו, וצפה ברובע העתיק שנהרס כמעט לגמרי (למעט בית עבו שנותר על תלו, ויש אומרים בעזרת זכות אבות), טבע את המשפט האלמותי "לא נזוז מצפת!". ובמשפט זה החזיק מאיר המאירי כדגל עד יומו האחרון.
לא היה תחום בעיר שמאיר לא היה מעורב בו ונלחם על שיפור מתמיד בו. כל ראש עיר ידע שמאיר לא ישתוק לו, וידרוש….הכול למען צפת! יהודית עבו-עברון אף זוכרת את דרישתו הידועה לאסוף את כל השטחים הריקים בצפת שאיש אינו יודע למי הם שייכים, ולהקצות אותם לבני צפת הצעירים, כדי שמי מהם שעזב, ש"יעשה עליה" ו"שבו בנים לגבולם" – לעירם צפת.
מאיר המאירי וספר התורה של משפחת עבו בערב ל"ג בעומרמברכים את המאירי עם החזרת ספר התורה ממירון לצפת, בתמונה: שלמה חדד, מוני הרוש, יוסי מזרחי, רפי עבו דור שישי למחזיקי המסורת
גם לתהלוכת ספר התורה היוצאת מבית עבו כל ערב ל"ג בעומר זה 186 שנה, היה למאיר קשר עמוק. עזר לחלק את ההזמנות לצפתיים ודרבן אותם להגיע לטקס ולתהלוכת הריקודים שלאחריה ברחובות העיר. מהטקס לא נעדר לעולם…למעט השנה, כשהיה מאושפז בבית החולים בתחילת ההידרדרות הבריאותית שלו.
כמה מרגש הסיפור שסיפר יצחק ורד מוביל הריקודים הוותיק של התהלוכה, בהספדו על המאירי: "מאיר היה בלי הכרה ביום חמישי, כשספר התורה של משפחת עבו חזר ממירון כמנהגו מדי שנה, להיות מאוחסן בבית הכנסת של רבי יוסף בנאה. החלטנו לעבור דרך ביתו של מאיר עם הספר ולהתפלל לרפואתו. האמנו בעוצמת הספר העתיק. הגענו לביתו של מאיר. ברגע שהגענו עם הספר, פקח מאיר את עיניו! כאילו אמר תודה! ואז עצם אותן שוב…".
יומיים לאחר מכן מאיר המאירי, "מאבני היסור של עירנו", עצם את עיניו לנצח והותיר לא רק משפחה אבלה שעמוד התווך שלה נגדע, אלא עיר שלמה, המומה, שמאור גדול שלה כבה.
בית עבו חגג אתמול את יום שחרור צפת יחד עם שחרור מהטילים מעזה
מאת אלומה עבו עברון
סיפורי הגבורה שלא ייאמנו במערכה לשחרור צפת מהערבים, חוזרים מדי שנה ביום שחרור צפת, הלא הוא ל' בניסן. מקרה או סמליות מפתיעה, שביום זה השנה הסתיים עוד סבב של טילים מעזה מול עמידתם האיתנה של תושבי דרום הארץ. 71 שנים לפני כן, בית עבו, ששימש מחסן נשק חשאי בתקופת המנדט הבריטי והמערכה לעצמאות ישראל, ובית יוצר להכשרת לוחמים ומגינים על צפת בפיקודו של רפאל עבו ז"ל, צבר בין כתליו סיפורי גבורה שנראים היום כבלתי אפשריים ולא התרחשו בממ"ד מוגן….
מאיר מיבר, מפקד צפת בעת המצור על צפת, משבח בספרו בצל המצודה את עוז רוחו של צבי עבו ז"ל (שהצליח לצאת חי מקרבות עקובי דם ברובע היהודי בצפת העתיקה, אך נהרג לאחר מכן), אז נער צעיר ונלהב, שרץ לעבר אש הערבים באחת ההתקפות הקשות על הרובע היהודי לא רחוק מבית עבו , והטיל רימוני יד בזה אחר זה "בחירוף נפש, כשהוא חושף עצמו מול האויב המסתער, וצועק – 'זה לא יהיה! הם לא יעברו!' ואכן הערבים נבלמו והרובע היהודי ניצל".
בליל רביעי, 6 במאי 1948, בקרב הראשון לכיבוש צפת, התנדב איש ה”הגנה”, זאב כהן (נכדו של מאיר עבו מבתו, גולדה), מ”כ וסייר מעולה, להוביל יחידת פלמ”ח לכיבוש “המצודה”, אותה גבעה רמה ששלטה על העיר כולה, והייתה מוחזקת על ידי האויב. הקרב היה קשה ואכזרי והשתולל עד אור הבוקר. עוד בתחילת ההתקפה שמעו אותו זועק “נפצעתי”, ומאז נעלמו עקבותיו. בעוד כל אנשי הפלמ”ח שהוביל, לרבות הפצועים וגופות ההרוגים חולצו משדה המערכה – זאב ננטש למרגלות הפסגה וגופתו נתגלתה רק כעבור חמישה ימים, לאחר שחרור העיר. אבל כבד ירד על העיר צפת. נערכה לו לוויה צבאית וכל תושבי העיר ליווהו למנוחתו האחרונה.
רפאל (רפי) פינקלשטיין, בנה של עצמונה עבו ז"ל, נכדו של רפאל עבו ואחיינם של יוסף וצבי עבו ז"ל פתח במסורת משלו – לספר לתלמידי צפת על חלקו של בית עבו במלחמה הממושכת והמתמדת, יש לומר, לחיי שלווה בישראל. זו השנה השלישית שרפאל נוטל על עצמו חובה קדושה להאיר את עיני הדור הצעיר בצפת בכל הנוגע לגבורת אבות, בתקופה שבה לא היו טילים ואף לא חלליות למאדים… במסגרת "סיור בעקבות לוחמים" מטעם אגף החינוך – מדור בתי הספר בצפת, חיכה ב"תחנת בית עבו" לקבוצת משתתפי הסיור, תלמידי כיתות ה-ו מבתי הספר היסודיים "נועם" ו"בירב", בליווי המדריכות חירות טסרה והילה יוגב והמחנכת חגית ביג'אווי. והנה רשמיו:
71 שנים אחרי : עצמאים אך לא משוחררים
מאת רפאל (רפי) פינקלשטיין לבית עבו
אמש הלכתי לישון לקול האזעקות שנשמעו מ"הסבב האחרון" בדרום, זאת בידיעה שעם שחר עלי לנסוע לצפת, לספר לתלמידי בתי הספר היסודיים בעיר על תרומתה של משפחתי, משפחת עבו לעיר צפת מאז שהשתקעו בה בשנת 1817. הפכתי בראשי את הפרטים על תרומתו ההירואית של סבי, רפאל עבו, ועל חלקם של בני משפחתי לאורך השנים בשמירה על עצמאות המיעוט היהודי שחי בה, עד לשחרורה בשנת 1948. כשהתעוררתי עם בוקר והפעלתי את מכשיר הרדיו התבשרתי, יחד עם כל המאזינים, בשעה 07:00, שהחמאס הכריז על הפסקת אש ובעקבות כך, פיקוד העורף הסיר את כל המגבלות שעליהן הוא הכריז באזור הדרום ושגרת החיים שוב חוזרת לשרור בכל מחוזותינו. מעל גלי האתר חזרה ונשמעה הביקורת על כך שלמעשה החמאס מכתיב לנו את האג'נדה, על פי רצונותיו וצרכיו ואנחנו רק ניצבים, כאלה שעונים על "שקט- בשקט".
אני פוגש את הנוער הצפתי בכיכר עבו, בחזית בית עבו בעיר העתיקה. שם אני מספר להם על ההיסטוריה של העיר והמשפחה, עוד מהימים שלפני הציונות, על מאורעות שהתרחשו עשרות שנים לפני שהרצל בכלל נולד. אני מספר להם על הטורקים ששלטו בארץ, על הקשיים שהם הערימו על המיעוט היהודי שחי פה, על תושייתם של אבות המשפחה שדאגו לקבל מהממשל הצרפתי את תפקיד הקונסול הצרפתי באזור ולא, הם לא השתמשו בתואר שקבלו כדי להחנות את רכבם על המדרכה בחזית בניין משרדים מפואר, אלא השתמשו בו כדי לפתוח את שערי ביתם ולהפוך אותו למבצר בעבור יהודים ולא יהודים שהסתבכו עם הממשל הטורקי.
אני מספר על גאולת האדמות, על הצלת משמר הירדן, על חלקם בשיקום העיר לאחר הרעש הגדול (רעידת האדמה) של שנת 1837, על ספר התורה שקבלו כאות תודה מהקהילה ועל מסורת ל"ג בעומר, שנמשכת ברציפות כבר 6 8 1 שנים! הטורקים הלכו והבריטים באו, דבר שלא ממש שיפר את חיי היהודים בארץ. צפת של אותם הימים הייתה עיר מעורבת – ערבים ויהודים. כבר אז ובטח מתמיד, החיבור הזה לא היה מוצלח במיוחד. שכן כבר אז הם לא רצו אותנו פה ועשו ככל שעלה בידם להרחיק אותנו מפה.
ההיסטוריה מלאה בפרעות של ערבים ביהודים פרעות לצד חיי שכנות.
וכאן זה הכה בי…!
פתאום התחלתי להקשיב לעצמי ושמעתי איך אני מספר על היחסים שהיו בין היהודים לערבים בעיר, על כך שלמעשה זאת מעולם לא הייתה שכנות טובה ושתמיד הם אלו שקבעו את האג'נדה. הקולות שנשמעו בוקעים בבוקר ממכשיר הרדיו, אלו שטענו בדיוק את אותו הדבר לגבי "הסבב האחרון" בדרום הדהדו בראשי.
אז מה בעצם השתנה פה? כאז כן היום : כשרע להם, רע לנו וכשטוב להם, יותר טוב לנו. ואנחנו, שמאז ומעולם כל מה שרצינו זה שקט, מוצאים את עצמנו שוב ושוב רוקדים לפי החליל שלהם. זה היה יותר מסמלי שערב יום שחרור צפת הלכתי לישון לקול האזעקות ובבוקר קמתי להפסקת אש. זו למעשה השגרה שבה אנו חיים פה כבר זמן ארוך כל כך.
ההכרה הזאת רק חיזקה אצלי את חשיבותו של היום הזה ואת הזכות שניתנה לילדי צפת, לשמוע את סיפורי הגבורה שהביאו לשחרור העיר, להכיר את ההיסטוריה, ולהבין את ההווה – כדי לדעת לעצב את העתיד.
מסתבר שכדברי יצחק שמיר ז"ל:
"הערבים אותם ערבים, והים אותו הים"
גם בשנה ה-71 לעצמאותנו, אנחנו עדיין חיים על חרבנו.
והעתיד?!
נמשיך לחלום ולהאמין ולא נאבד את התקווה.
גם היום, אנו זקוקים לעוז, לגבורה ולתושייה של גיבורי תש"ח, שבזכותם אנחנו פה!
מאיר המאירי לוחם תש"ח יו"ר עמותת ותיקי צפת במסגרת סיפורי לוחמים, ראש העיר מר שוקי אוחנה בסיבוב בין התחנות
A chapter from The Diaries of Sir Moses and Lady Montefiore 1890
by Mark Turkienicz, Canada
Approximately 15 years ago, I was in a antique store in Florida.
I came upon a section of the store containing old books.
One in particular, caught my eye.
Upon realizing that Safed was mentioned, I immediately bought the book.
מרק טורקניץ' בנה של גלילה בת מרגלית ופסח בן אורי, אוחז ביומן של סר מונטיפיורי משנת 1890, ובו פרק העוסק ברב שמואל עבו
Only when I got home and reviewed it carefully, did I realize the gold that it contained !
I’ve photographed the entire chapter pertaining to the story involving Shmuel Abbo.
Here it is: a chapter from "The Diaries of Sir Moses and Lady Montefiore", Volume 2
Published in 1890 , Edited by Dr. Loewe.
The Diaries reference a situation whereby Rabbi Shmuel Abbo was summoned to Jerusalem to meet Sir Moses Montefiore .
An accusation by the Austrian consul was laid against the Jewish community of Safed. The accusation concerned the governance of the community against a woman who had been accused of ‘unbecoming’ behavior.
After Rabbi Shmuel Abbo met with Sir Moses, the Jewish community of Safed is absolved and vindicated in totality of their treatment and governance of the subject Jewish woman.
A fascinating read!
enjoy!!