Blog

[av_submenu which_menu=" menu='36' position='center' color='main_color' sticky='aviaTBsticky' mobile='disabled']
[av_submenu_item title='Menu Item 1' link=" linktarget='no' button_style="]
[av_submenu_item title='Menu Item 2' link=" linktarget='no' button_style="]
[/av_submenu]

[av_heading heading='אימא סבתא רחל' tag='h3' style=" size=" subheading_active=" subheading_size='15' padding='10' color=" custom_font="][/av_heading]

[av_heading heading='היקרה בנשים היית לנו אם ואחות וחיקך היה מקלט ראשינו וקן דמעותינו הנידחות' tag='h3' style=" size=" subheading_active=" subheading_size='15' padding='10' color=" custom_font="][/av_heading]

[av_image src='http://shvilamal.vfr.co.il/wp-content/uploads/2017/02/310-300×228.jpg' attachment='900' attachment_size='medium' align='center' styling='no-styling' hover=" link=" target=" caption='yes' font_size=" appearance='on-hover' overlay_opacity='0.4' overlay_color='#000000' overlay_text_color='#ffffff' animation='fade-in']
מאיר עבו ממשיכה של המסורת בדור השלישי
ורעייתו הנאמנה רחל לבית גלדסטון, שסייעה בידו לקיימה במשך 47 שנה
[/av_image]

[av_textblock size=" font_color=" color="]
סבתא חיה- רחל לבית גלדסטון, בתם של חנה רבקה ויצחק מרדכי, עלתה לארץ עם הוריה וחמשת אחיה ואחיותיה בסוף המאה ה- 19.
המשפחה היגרה מרוסיה לאמריקה וכעבור זמן לא רב שמה פעמיה לעבר ארץ הקודש והתיישבה בצפת. עד מהרה השתלבה בפעילות הציבורית של הקהילה היהודית הקטנה והכול רחשו לה כבוד והערכה.

משלושת האחים, שניים השתקעו בצפת והגיעו לעמדות מפתח באזור –  צבי (הרשל) כנציג הקונסוליה של ארה"ב בצפון,  ויהודה כפקיד המחוז בממשלת המנדט – ואילו האח השלישי,יעקב (יענקל) נותר בארה"ב ושלח ידו בעסקים.

מבין ארבע האחיות – שרה-בלה, בת שבע, שפרה וחיה-רחל –  בלטה בחינניותה רחל, בעלת עיני התכלת והצמות השחורות, ועוד בהיותה בת 15 החלו זורמות לביתה הצעות לשידוכים; בין המחזרים הנלהבים היה גם בנו של קונסול צרפת בגליל, הלא הוא סבי, ר' מאיר עבו ז"ל.

"כמעט מדי לילה בלילה", סיפרה, "היה דוהר על סוסו אל מול חלוני ופוצח בשירים רומנטיים, כשהוא מלווה אותם בפריטה על העוּד" (כלי נגינה  מזרחי בדומה למנדולינה).

בעיני רוחה של הנערה ילידת רוסיה, דמה הוא אז לאביר ספרדי מעולם האגדות ולבה הלך שבי  אחריו. עוד בטרם מלאו לה 16 שנה מצאה עצמה ניצבת תחת החופה בחצרו של הרב הקונסול, יעקב חי עבו –  החצר שהפכה במרוצת השנים למעונה הקבוע. זאת החצר שממנה יוצאת מדי שנה בשנה בערב ל"ג בעומר, תהלוכת ספר התורה לקבר הרשב"י במירון.
(לחץ כאן לצפיה במכתב הברכה מהקהילה היהודית בצפת ליעקב חי עבו, לרגל נישואי בנו מאיר עבו לחיה רחל לבית גלדסטון)

את הבת הבכורה, ז'ולי, היא ילדה עוד בטרם מלאו לה 17 שנה, את זהבה (גולדה), כעבור שנתיים;  לא חלפו שלוש שנים והביאה לאוויר העולם את הבן הנכסף, רפאל, ומקץ שנתיים את הבת, מרגלית; שלוש עשרה שנה לאחר מכן, בגיל 35, היא יולדת את בת הזקונים, אסתר.

באהבה ובמסירות אין קץ היא טיפחה וגידלה את ילדיה. כל חייה היו קודש לאושרם ולרווחתם. אימא-סבתא, רחל, הייתה התגלמותה החיה של האם היהודייה. כי לא רק את ילדיה שלה היה עליה לגדל אלא גם את נכדיה. הראשון שבהם היה נסים, בנה של הבת הבכורה, ז'ולי ( שנפטרה בדמי ימיה ממחלת הטיפוס);  לאחר מכן, הגיע תורנו – שלי ושל אחי, צבי – לאחר שהורינו נפרדו;  והייתה תקופה וגם סימה, בתה של זהבה (גולדה) הייתה ה"אורחת התורנית";   ובגיל 60 הופקדה בידיה גם נכדתה, שולמית (שולה), שהוריה (אסתר ובן ציון)  יצאו ב-1938 ל"מסע קצר" לארה"ב –  ו"נלכדו" שם למשך שבע שנים, בעטיה של מלחמת העולם השנייה.

כחמותה לפניה, הנערה מאנגליה, אסתר מלכה, אשת הרב הקונסול יעקב חי עבו –  כך גם חיה רחל, הנערה ילידת רוסיה, קשרה את גורלה עם משפחת עבו, ושתיהן – כל אחת בתורה – סייעו ככל שרק יכלו להמשכיותה של מסורת ל"ג בעומר ותהלוכת ספר התורה היוצאת מחצר בית עבו, שהייתה למעונן.
וכך, במשך למעלה מ-50 שנה ליוותה חיה- רחל את אירוע ל"ג בעומר המסורתי וסייעה ככל שרק יכלה ליד בעלה, מאיר עבו, לקיימו כהלכתו, כשהיא נוטלת על עצמה את כל מלאכת כיבוד הבית, הסיוד וקישוט החצר לכבודם של מאות החוגגים.

כולנו היינו בנייך סבתא רחל, יקירתנו.
את סימלת בעינינו את דמותה של האם, אלייך נמלטנו בעת צרה לחפש מחסה ובחיקך שפכנו את לבנו ושאבנו עידוד ברגעינו הקשים – ואת סוככת עלינו והגנת עלינו בכל כוחך, תמיד ניצבת לצדנו – בנים ונכדים, כאחד.
יהי זכרך ברוך לנצח, חיה רחל, היקרה בנשים.
נכדך אוהבך

יוסי
[/av_textblock]

[av_submenu which_menu=" menu='36' position='center' color='main_color' sticky='aviaTBsticky' mobile='disabled']
[av_submenu_item title='Menu Item 1' link=" linktarget='no' button_style="]
[av_submenu_item title='Menu Item 2' link=" linktarget='no' button_style="]
[/av_submenu]

[av_heading tag='h3' padding='10' heading='משפחת עבו נחלצת להצלתה של משמר הירדן מפקיד הברון המושחת' color=" style=" custom_font=" size=" subheading_active=" subheading_size='15' custom_class="][/av_heading]

[av_textblock size=" font_color=" color="]
עידוד ההתיישבות בגליל היווה נושא מרכזי בפעילותה של משפחת עבו במשך שלושה דורות ברציפות, והוא מוצא את ביטויו גם אצל מאיר. דוגמא מאלפת לכך ניתן למצוא בשנת תרס"ג (1903). זוהי פרשה, שפרטיה כמעט שאינם ידועים. מתוך רשימותיו של מאיר עבו ז"ל, עולה התמונה הבאה:
כשהעביר לובובסקי ב-1900 את אדמות "שושנת הירדן" ליק"א (באמצעות דוד שוב) – מסיבה כל שהיא, אולי כדי לא לגרום לעיכובים ביורוקרטיים בביצוע העסקה, נרשמה זמנית הבעלות על הקרקע בטאבו, על שמו של פקיד הברון דאז, אוסוביצקי.
אותו אוסוביצקי מודח ב-1903 ממשרתו על ידי הברון, והנה הוא בא וטוען בפני ה"וואל" של בירות, כי קרקעות משמר הירדן הנן קניינו הפרטי, וכן גם כל המבנים בשטח, והאיכרים אינם אלא מסיגי גבול – ויש לפנותם. לחיזוק דבריו הגיש את שטרי המכר הרשומים על שמו.
הוואלי (ידידו של אוסוביצקי), קיבל את דבריו ללא עוררין, והורה מיד על פינוי האיכרים מהמושבה, ועל מסירת האדמות והרכוש לאוסוביצקי.מושל צפת דאז, האשם-בק-אל-אתאסי (לעתיד ב-1950 – נשיא סוריה), שנצטווה להוציא את הפקודה לפועל, לא היה שלם עמה, אולם קצרה ידו מלהושיע. פקיד הברון החדש בגליל, סאפורטה, היה נבוך ואובד עצות. הוא מיהר לצפת להיוועד עם מאיר עבו, כדי לחפש יחדיו מוצא כל שהוא מהסבך. לאחר ששקלו וטרו שעה ארוכה בסוגייה, נמנו וגמרו, כי מכיוון, שהאדמות הללו עדיין ידועות במשרד ספרי האחוזה כ"נכסים של האחים עבו", ניתנה ליורשים הזכות לתבוע את הבעלות עליהן. למשנה תוקף- יצאו מיד כל בני משפחת עבו, על נשותיהם ועל טפם, להתנחל במשמר הירדן, ולאכלס את בתי המגורים שננטשו.
הם נותרו שם שבועות ארוכים, והודיעו, שלא ימושו ממקומם, ויגנו על זכויותיהם בכוח הנשק.
כנתינים רמי יחס של צרפת,היססו השלטונות לפנותם בכוח, ומושל צפת, אל אתאסי, שלבו לא היה שלם מלכתחילה עם הוראת הפינוי, לא התאמץ במיוחד להוציאה לפועל.הוא היה מופיע פעם אחר פעם בראש חייליו, מאיים לסלקם בשם החוק, ומנופף מולם את צווי הגירוש; מנגד – היו בני המשפחה מניפים ממולו את דגל צרפת, ומזהירים, שיפתחו באש, על כל מי שיסיג את גבולם; לאחר חילופי דברים קשים היו התורכים נסוגים, וחוזר חלילה…
בסופו של דבר, בהתערבות שגריר צרפת בקושטה, שאליו פנתה אסתר מלכה, אלמנת הקונסול יעקב חי עבו, בבקשת עזרה וסיוע – הורה משרד החוץ התורכי לוואלי של בירות להפסיק כל פעולה נגד תושבי משמר הירדן, עד לבירור משפטי עם אוסוביצקי. צו הגירוש בוטל, והמושבה משמר הירדן, שכמעט נמחקה אז מעל המפה, ניצלה אז מחורבן. האיכרים חזרו לבתיהם, וחודשיים לאחר מכן, הגיע אוסוביצקי להסכם פשרה עם סאפורטה, והבעלות על האדמות נרשמה כחוק ע"ש יק"א.

מאיר נפטר בביתו בצפת בי' בכסלו תש"ח (23.11.47), ימים ספורים לפני הכרזת האו"ם על הקמתה של מדינת ישראל, והוא בן 77 שנה. מותו חתם פרק חשוב נוסף בתולדות גאולת הקרקע ועידוד ההתיישבות בגליל על ידי משפחת עבו (לפני מותו עוד הספיק להעביר לקרן הקיימת לישראל במחיר סמלי אלפי דונמים מאדמות מירון, שעדיין היו רשומות על שמה של המשפחה). מאיר גישר על פני שתי תקופות: המשטר העותומני והמנדט הבריטי. הוא מת מות נשיקה, בעודו כותב מכתב לבתו באמריקה. קרוב משפחה שעבר בסמוך לבית באותה שעה, מצאו רכון על המכתב והעט בידו; הוא מיהר לעצום את עיניו ולקרוא "שמע ישראל", לפני שהזעיק את בני המשפחה..
[/av_textblock]

[av_image src='http://shvilamal.vfr.co.il/wp-content/uploads/2017/02/018.jpg' attachment='895' attachment_size='full' align='center' styling='no-styling' hover=" link=" target=" caption='yes' font_size=" appearance='on-hover' overlay_opacity='0.4' overlay_color='#000000' overlay_text_color='#ffffff' animation='fade-in'][/av_image]

[av_textblock size=" font_color=" color="]
לאורך כל חייו ליוותה אותו בנאמנות רעייתו, רחל לבית גלדסטון, ילידת רוסיה, שנפטרה חודשים אחדים אחריו. נולדו להם ארבע בנות: ג'ולי, גולדה, מרגלית ואסתר – ובן יחיד, רפאל, העתיד לשמש ראש המשפחה והשושלת בדור הרביעי.
[/av_textblock]

[av_gallery ids='896,897,898,899,900' style='thumbnails' preview_size='portfolio' crop_big_preview_thumbnail='avia-gallery-big-crop-thumb' thumb_size='portfolio' columns='5' imagelink='lightbox' lazyload='avia_lazyload']

[av_submenu which_menu=" menu='36' position='center' color='main_color' sticky='aviaTBsticky' mobile='disabled']
[av_submenu_item title='Menu Item 1' link=" linktarget='no' button_style="]
[av_submenu_item title='Menu Item 2' link=" linktarget='no' button_style="]
[/av_submenu]

[av_heading tag='h3' padding='10' heading='בית עבו בצפת מקלט לעולים בלתי ליגאליים בשנות ה- 30' color=" style=" custom_font=" size=" subheading_active=" subheading_size='15' custom_class="][/av_heading]

[av_textblock size=" font_color=" color="]
מאז ומתמיד שימש בית עבו מעון ומקלט לעשוקים ולנרדפים של כל שלטון עריץ זר – בלי הבדל דת וגזע. בשנות ה-30 המוקדמות הפך הבית תחנת מעבר לעולים יהודים "בלתי לגאליים" ( אליבא דשלטונות המנדט). הייתה זו פעולה משותפת לכל בני המשפחה: הבן, רפאל, היה מבריחם את הגבול הצפוני, בדרך לא דרך,"בלילות חשוכי כוכבים", ממש כמילות השיר, שנולד מאוחר יותר בתקופת ההעפלה של הפלמ"ח .
האב, מאיר, העניק להם מחסה וכסות (שהרי עפ"י רוב מולטו מסוריה בעירום ובחוסר כול) ואף דאג לציידם בתעודות המתאימות. הודות לקשריו ההדוקים עם עובד מדינה ערבי ותיק, שהיה ממונה בימי השלטון העותומני על הוצאת תעודות לידה – הצליח להשיג את החותמות המקוריות מאותה תקופה, ובאמצעותן היה מנפיק לעולים החדשים מסמכים המאשרים, שהם נולדו בארץ…
לאחר שהדבר נמשך כשנתיים, ועקב הלשנה – החליטו הבריטים לערוך חיפוש פתע בבית עבו.
ב-כ בשבט, תרצ"ה(1935), בשעות אחה"צ, התדפקו אנשי הבולשת הבריטית, מלווים בכוחות משטרה מוגברים על שערו של הבית. במקום נערך חיפוש מדוקדק ויסודי, ולא היה חסר הרבה, שיגלו את החותמות, שהיו מוסתרות בתוך מנורת נפט ישנה ממתכת. מפקד הבולשת פתח את דלת הארון, שבו ניצבה המנורה והושיט ידו לעברה, כשלפתע נשמט מתוכה גיליון נייר,שהצהיב משני הזמן. הוא פרש אותו לפניו בסקרנות ורגע ארוך התבונן בו כמהופנט, מבלי יכולת להתיק את עיניו מסמל המלוכה הבריטי, שהתנוסס בכותרתו. היה זה מכתב התשובה של המלך ג'ורג' לברכה ששיגר לו חברו לספסל הלימודים, מאיר עבו, עם עלותו לכס המלוכה.
אט אט, בזהירות ובמתינות, כמעט ביראת כבוד, קיפל הבלש חרש את האיגרת והחזירה למקומה אל תוך המנורה, בלי להתעניין עוד בתוכנה. אחר כך פנה לעברו של מאיר עבו, ואמר בטון מתנצל: "מיסטר עבו, אני מבקש את סליחתך…אין ספק, שנפלה כאן טעות איומה…". אסף את אנשיו ועזב את המקום.
שעה ארוכה לאחר מכן עדיין נותרו בני המשפחה המומים מהנס, שהתרחש זה עתה לנגד עיניהם, ומאיר עבו רשם בכתב ידו על העטיפה הפנימית של מחזור התפילה שלו:
[/av_textblock]

[av_image src='http://shvilamal.vfr.co.il/wp-content/uploads/2017/02/78s.jpg' attachment='890' attachment_size='full' align='center' styling='no-styling' hover=" link=" target=" caption='yes' font_size=" appearance='on-hover' overlay_opacity='0.4' overlay_color='#000000' overlay_text_color='#ffffff' animation='fade-in'][/av_image]

[av_submenu which_menu=" menu='36' position='center' color='main_color' sticky='aviaTBsticky' mobile='disabled']
[av_submenu_item title='Menu Item 1' link=" linktarget='no' button_style="]
[av_submenu_item title='Menu Item 2' link=" linktarget='no' button_style="]
[/av_submenu]

[av_heading tag='h3' padding='10' heading='הדור השלישי למסורת – מאיר עבו' color=" style=" custom_font=" size=" subheading_active=" subheading_size='15' custom_class="][/av_heading]

[av_textblock size=" font_color=" color="]
נולד בצפת, בא' בתשרי תרל"א (1870), לאביו, יעקב חי, ולאמו, אסתר מלכה.
למד ב"חדר" בצפת, ומאוחר יותר – במוסד החינוכי "תפארת ישראל" (בית ספר תיכוני בצירוף לימודי היהדות) של החכם זכי כהן בבירות. בהשתדלות הקולונל מיכאל גולדסמית, ידיד משפחת אמו באנגליה, נתקבל כתלמיד בבית הספר הצבאי, "פוליטכניק סקול" באנגליה. . באותו מוסד למד גם בנו של
המלך אדוארד ה-VII, שעתיד לעלות על כס המלוכה ב- 1910 כג'ורג' ה- V . ביום הכתרתו שיגר לו מאיר עבו מברק ברכה כ"חברו לספסל הלימודים", והמלך השיב לו באיגרת חמה. (לימים עתיד אותו מכתב, שהתנוסס עליו סמל המלוכה, למלא תפקיד חשוב בהצלתו של מאיר עבו ממזימה אפלה, שרקמו נגדו בני בלייעל).

כשחזר לצפת, עבד כמזכיר הקונסוליה הצרפתית בראשותו של אביו. שלט יפה בשפה הערבית, וקשר קשרי ידידות עם נכבדי הערבים ואנשי השלטון. ידע לעמוד בתוקף על משמר הגנת היהודים והיהדות. בתרנ"ח (1898) הוציא בכוח מבית המופתי הצפתי נערה יהודייה, שערבים חטפוה וניסו לשדלה להתאסלם. נלחם בהצלחה נגד ניסיונות המיסיון לצוד נפשות יהודים לאמונה הנוצרית.

כשנפטר יעקב חי עבו, אמור היה בנו, מאיר, להתמנות במקומו לקונסול (שכן גם אביו וגם סבו שימשו במשרה זו), אולם מהיותו צעיר לימים, עברה הכהונה לדודו (אח אביו), יצחק מרדכי, ששימש בה עד מלחמת העולם הראשונה.
אף כי המשרה הדיפלומטית עברה לדודו – הרי שבכל יתר התחומים החברתיים והציבוריים – הוא תפקד כראש המשפחה; המשיך להתגורר בבית עבו ההיסטורי שעבר לבעלותו והקפיד לקיים בקנאות את מסורת ל"ג בעומר המשפחתית: מדי שנה בשנה בערב החג יצאה מביתו למירון, ברוב עם והדר, התהלוכה החגיגית של ספר התורה.
[/av_textblock]

[av_image src='http://shvilamal.vfr.co.il/wp-content/uploads/2017/02/011.jpg' attachment='886' attachment_size='full' align='center' styling='no-styling' hover=" link=" target=" caption='yes' font_size=" appearance='on-hover' overlay_opacity='0.4' overlay_color='#000000' overlay_text_color='#ffffff' animation='fade-in']
תזמורת הכלייזמר המסורתית של סגל, בכיכר בית עבו, לפני קום המדינה.
[/av_image]

[av_textblock size=" font_color=" color="]
מאביו ירש את כושר המנהיגות והרבה לעסוק בענייני ציבור, שלא על מנת לקבל פרס. כיהן כראב"ד של צפת, ותקופה ארוכה שימש חבר מועצת העיר (שהייתה מורכבת ברובה מנציגים מוסלמים, בהיות היהודים מיעוט מבוטל). כמנהג אבותיו שימש גם הוא כתובת נאמנה לבני דורו בעתות משבר ומצוקה, ולא פעם השליך נפשו מנגד, שעה שמדובר היה בהצלת חייהם של יהודים. חלק מאותן עלילות עדיין נשמעות כיום כאגדה. כך,לדוגמה, בשנת תרע"ב (1912) הצליח למלט ממוות בטוח, יהודי מאלכסנדריה, שנקלע באקראי לצפת ונחשד על ידי השלטונות בריגול.
ומעשה שהיה, כך היה:
בעקבות המפלה, שספגו במלחמתם נגד איטליה, היו התורכים שרויים בכל רחבי ממלכתם בפסיכוזה של מצוד אחר מרגלים. יהודי מאלכסנדריה, שהזדמן ללינת לילה באכסניה בצפת, פלט, כטוב לבו ביין, כמה משפטים בוטים בגנות שלטון העריצות של התורכים. עוד באותו לילה נעצר ונכלא. בעלת האכסניה מיהרה לדווח על כך למאיר עבו, ואף כי היה זה ליל חורף סוער, לא היסס לרגע ושם פעמיו אל בית הקאימקם – המושל.
וכך הוא מתאר ביומנו את האירוע:
"דפקתי בדלת ונכנסתי. ידידי קדמני ב'ברוך הבא' ולא הסתיר את תימהונו, 'מה ראיתי לבוא אליו בשעת לילה כה מאוחרת ובגשם שוטף?' לאחר ששמע במה מדובר, החווירו פניו ויעץ לי למשוך ידי מכל העניין, פן יבולע לי ח"ו (חס וחלילה) ועוד יחשדו בי, שאני קשור עם מרגל…שבתי על עקביי נכלם ודואב על כי לא עלה בידי להושיע את היהודי המסכן ולא יכולתי לתת תנומה לעיני".
בו בלילה עורך מאיר ניסיון נוסף: הפעם אצל ידידו האחר, מפקד המשטרה. לאחר הפצרות מרובות, ניאות הלה לאפשר לו להתראות ביחידות עם האסיר, וכאן חיכתה למאיר הפתעה, כפי שהוא רושם ביומנו: "הבטתי בפניו, והנה הוא נסים מזרחי, חברי ללימודים מ'תפארת ישראל' בבירות, ובן להגביר המפורסם, יהודה מזרחי מאלכסנדריה".
החל מסע מפרך להצלתו של הצעיר היהודי בן הטובים. לאחר השתדלויות מרובות מצליח מאיר לשחררו בערבות ולארחו בביתו. אולם כעבור שבוע מתקבלת פקודה להביאו לעכו, כדי להעמידו שם לדין צבאי, מה שפירושו היה באותם הימים: גזר דין מוות בתלייה.
כשנדמה היה שכלו כל הקצין וגורלו של האומלל נחרץ, נודע באקראי למאיר עבו, ש"המותצרף" (מושל הפלך) של עכו, פריד פאשה, הוא ממשפחת האמיר עבד אל קאדר מאלג'יר (שעמו היו למשפחת עבו קשרי ידידות היסטוריים). מיד שיגר מברק לאחד מקרוביו של האמיר: "אני נמצא בעכו ושרוי במצוקה עם הממשלה. אנא הרץ איגרת מדודך, האמיר, להמותצרף".
התשובה לא איחרה לבוא :"נשלח מכתב מדודי – כרצונך ויותר. אם תמצא לנחוץ, הודיענו ואבוא בעצמי לעכו (אמיר טאהר)".
כאילו במטה קסם השתנתה לפתע כל האווירה: מאיר עבו התקבל בכבוד אצל המותצרף, שנטל על עצמו לחקור אישית את הצעיר היהודי. תוך פחות מיממה יצא הצדק לאור והוברר, כמובן, שכל העניין אינו אלא עלילת שווא. הצעיר מאלכסנדריה שוחרר וחזר בשלום לחיק משפחתו, וכך הסתיים עוד סיפור הצלה מטעם משפחת עבו…
עניין חמור הרבה יותר היה ב-1915, במלחמת העולם הראשונה.
שנים עשר בחורים ממשפחות נכבדות בעיר נאסרו באשמת ניסיון לעבור את הגבול בגניבה ולצאת את הארץ, כדי להתנדב לצבא הצרפתי. כל השנים- עשר הואשמו בבגידה, והיו צפויים לעונש מוות. איש לא העז להתערב לטובתם, לבל ייחשב כמסייע לבוגדים. ושוב היה זה מאיר עבו, ששם את נפשו בכפו ויצא לירושלים לנסות ולחלצם. למשפחותיהם אמר:: "שימו יהבכם על השם יתברך, ואני, או שאחזור עם הבנים – או שאתלה יחד עמם". הוא הגיע לבירה ביום ששי לאחר מסע מפרך על פרדות ומיד שם פעמיו אל בית הכלא. כשראו אותו הנידונים למוות, פרצו בקריאות רמות: "הנה בא אליהו הנביא ושיענו!".
במשך כל יום השבת כיתת רגליו אל ראשי השלטון, הפעיל את כל כוח השפעתו ולא נח ולא שקט עד אשר הצליח לפדותם ולהחזירם בשלום אל משפחותיהם, שקידמו פניו בנשיקות, בחיבוקים ובשירי הודיה. והעיר צפת צהלה ושמחה.
[/av_textblock]

[av_submenu which_menu=" menu='36' position='center' color='main_color' sticky='aviaTBsticky' mobile='disabled']
[av_submenu_item title='Menu Item 1' link=" linktarget='no' button_style="]
[av_submenu_item title='Menu Item 2' link=" linktarget='no' button_style="]
[/av_submenu]

[av_heading heading='הרב יצחק מרדכי – הקונסול השלישי לבית עבו' tag='h3' style=" size=" subheading_active=" subheading_size='15' padding='10' color=" custom_font="][/av_heading]

[av_image src='http://shvilamal.vfr.co.il/wp-content/uploads/2017/02/240.jpg' attachment='877' attachment_size='full' align='center' styling='no-styling' hover=" link=" target=" caption='yes' font_size=" appearance='on-hover' overlay_opacity='0.4' overlay_color='#000000' overlay_text_color='#ffffff' animation='fade-in'][/av_image]

[av_textblock size=" font_color=" color="]
כשנפטר יעקב חי עבו, אמור היה בנו, מאיר, להתמנות במקומו לקונסול (שכן גם אביו וגם סבו שימשו במשרה זו), אולם מהיותו צעיר לימים, עברה הכהונה לדודו (אח אביו), יצחק מרדכי, ששימש בה עד מלחמת העולם הראשונה.
כאחיו, הרב הקונסול, יעקב חי, המשיך יצחק מרדכי בפעילות ענפה להגנת זכויותיהם של תושבי צפת ושל היישובים היהודים בגליל. במיוחד דאג למילוי צרכיהם הדתיים והחומריים של המתיישבים החקלאיים במירון, וכשניסו הרשויות העותומניות – לאחר פטירתו של יעקב חי עבו – להשתלט על אדמות הכפר ולגרש את מתיישביו – נחלצו הקונסול יצחק מרדכי ואלמנת אחיו, אסתר מלכה, לעזרה והבהירו שאדמות מירון הנם רכושה ונחלתה של משפחת עבו הנהנית מחסינות דיפלומטית של צרפת – והשלטונות נרתעו ומזימתם לא יצאה אל הפועל.
הוא היה יהודי גאה ושומר מצוות ונלחם בקנאות נגד המיסיונרים הקתולים, שהשקיעו מאמצים רבים לצוד כאן נפשות. הוא סייע לשקם את בית הכנסת ע"ש יוסף בנאה (הצדיק הלבן) העומד על תלו עד עצם היום הזה והרבה לנדב כספים לצורכי הקהילה בצפת.
אחת מתרומותיו החשובות הייתה ספר תורה עטור כסף וזהב לתהלוכה המסורתית בערב ל"ג בעומר מבית עבו לקבר הרשב"י במירון. ספר תורה זה, ששמו חרוט עליו באותיות כסף, נישא עד היום בטקס החגיגי מבית עבו למירון .
הוא התאלמן פעמיים: שרה, אשתו הראשונה, מתה זמן קצר לאחר שילדה לו את בתו, מזל; מאשתו השנייה, נחמה, נולדו לו שתי בנות ובן: חנה, שמחה ומאיר. כעבור שלוש שנים מלידתו של מאיר – היא נפטרה. מאשתו השלישית, מסעודה, נולד בן זקוניו, וייקרא שמו על שם דודו, יעקב חי.
כעבור שנתיים נפטר יצחק מרדכי שבע שנים ומעש, והוא בן 79 שנה.
[/av_textblock]

[av_image src='http://shvilamal.vfr.co.il/wp-content/uploads/2017/02/124.jpg' attachment='878' attachment_size='full' align='center' styling='no-styling' hover=" link=" target=" caption='yes' font_size=" appearance='on-hover' overlay_opacity='0.4' overlay_color='#000000' overlay_text_color='#ffffff' animation='fade-in']
בנו של הרב יצחק מרדכי עבו – הנקרא על שם דודו – יעקב חי עבו – אוחז בספר התורה שתרם אביו.
[/av_image]

[av_textblock size=" font_color=" color="]
בנו, יעקב חי, נולד ב- 1913 והתייתם מאביו בגיל שנתיים. שירת במלחמת העולם השנייה בצבא הצרפתי ונפל בשבי הגרמני. בתום המלחמה שימש כראש הקהילה היהודית בקורסיקה, מקום שנשא לאשה את קליר, שילדה לו שתי בנות – אלין ולאה – ובן, יצחק מרדכי (ע"ש אביו).
מדי שנה הוא נוהג להגיע להילולה בבית עבו בערב ל"ג בעומר ולהשתתף בתהלוכת ספר התורה למירון כמסורת אבותיו.
[/av_textblock]

[av_gallery ids='879,880,881' style='thumbnails' preview_size='portfolio' crop_big_preview_thumbnail='avia-gallery-big-crop-thumb' thumb_size='portfolio' columns='3' imagelink='lightbox' lazyload='avia_lazyload']

[av_submenu which_menu=" menu='36' position='center' color='main_color' sticky='aviaTBsticky' mobile='disabled']
[av_submenu_item title='Menu Item 1' link=" linktarget='no' button_style="]
[av_submenu_item title='Menu Item 2' link=" linktarget='no' button_style="]
[/av_submenu]

[av_heading heading='שושנת הירדן' tag='h3' style=" size=" subheading_active=" subheading_size='15' padding='10' color=" custom_font="][/av_heading]

[av_textblock size=" font_color=" color="]
ראשיתה של מושבת משמר הירדן אף היא קשורה במשפחת עבו ובכפר מירון שלרגלי הר הג'רמק.
מספר על כך א .עבר הדני, בספרו "משמר הירדן":
"אדמת משמר הירדן הייתה שייכת לכפר מירון אשר לרגלי הר ג'רמק היפה וההיסטורי, וערביי כפר מירון היו יורדים בתחילת החורף עם בהמות וזרעים לחרוש את אדמתם הרחוקה, כשאר ערביי הכפרים שבהר, שהיו יורדים לחרוש בעמק. הם היו מתגוררים במערות הנמצאות עד היום בנקיקי הסלעים, וששרדו מימי הכנענים והיהודים. כיוון שגמרו את הזריעה, חזרו לכפרם, ובזמן הקציר ירדו שוב לאסוף את יבולם. סדר זה לא שרתה בו ברכה, והבדווים השכנים היו מציקים לפלחי ההר; בזמן העדרם היו עולים עם עדריהם על התבואה ומחבלים בה – ואין מי שיכהה בהם – ואם אדמת המישור כולה כך, אדמת משמר הירדן כל שכן – כי גם ה"מלאריה" הייתה עושה שמות בפלחים וקדחת שחור השתן הפילה בהם מתים רבים, כי לא היו יודעים לשמור על בריאותם באקלים זה. הם מכרו אפוא את הקרקע עם הזכויות לחכם יעקב חי עבו, איש צפת, ששימש בה קונסול צרפת…"

בספטמבר 1884 הגיע ארצה העולה היהודי הראשון מארה"ב, מרדכי לובובסקי, ששם לו למטרה, לרכוש חלקת קרקע ולהתיישב בה. הנוף הקדום והפראי בסביבת גשר בנות יעקב שבה מיד את לבו ובו במקום החליט להקים כאן את נחלת חלומותיו. לשם כך, רכש מהרב יעקב חי עבו אלפיים דונם משני צדי הדרך של הגשר ויקרא למקום,"שושנת הירדן".
נראה שביקש להקים חוות בוקרים נוסח אמריקה, אולם לאחר שנתיים של ניסיונות כושלים נטש את רעיון ההתיישבות הפרטית והשתקע ביסוד המעלה.
שנים אחדות לאחר מכן, בשנת תר"ן, הוא מוכר ליק"א את מרבית אדמותיו (כ-1800 דונם). העסקה מתבצעת ביוזמתו של דוד שוב (ממייסדי ראש פינה), שחילק את השטח ליחידות קטנות ויישב עליהן פועלים חקלאיים מצפת,מכאן ואילך נקרא המקום "משמר הירדן".

נטישתה של שושנת הירדן ציערה מאוד את הרב יעקב חי עבו, שלא חסך מאמצים כדי לסייע ללובובסקי להחזיק מעמד בנחלתו. הוא מיאן להשלים עם שיממונו של המקום, שאמור היה לשמש יישוב יהודי פורח – ובמקום זאת הפך משכן לרועים הבדווים, שפלשו לשם עם עדריהם וכילו כל צמח באיבו. התערבותו של דוד שוב, וניסיונו לשקם מחדש את המושבה בעזרתה של יק"א, הושפעו,ללא ספק, מעמדתו של ידידו, הרב יעקב חי עבו.

שנים אחדות לאחר מכן, נפגע הרב יעקב חי עבו מתאונה, שממנה לא החלים. הוא נפטר בביתו בצפת ב-ג' בטבת תר"ס, והוא בן 58 שנה, בעיצומה של פעילותו הציבורית הברוכה.
הוא הותיר אחריו שני בנים – מאיר ומשה – ובת, מסעודה.

בעוד הבן, מאיר, עתיד להמשיך בדרכו של אביו, הן בתחום הציבורי והן בשימורה ובטיפוחה של מסורת ל"ג בעומר – העדיף האח, משה, את הקריירה האישית; השתלם ברפואת שיניים, העתיק את מקום מגוריו לטבריה ועשה חיל במקצועו החדש. הוא נשא לאישה את שמחה, נערה מבנות המקום, והשניים הקימו משפחה עניפה. נולדו להם שלושה בנים – שמואל, ז'ק ועמנואל – וחמש בנות – ינטה, אמיליה, ליזה, יהודית ואסתר. משה האריך ימים עד גיל 97, נפטר בשיבה טובה ונטמן בטבריה.
אשר לאחות, מסעודה – לאחר שנפרדה מאריה לייב לובובסקי, אבי בתה הבכורה, אדלינה, נישאה בשנית והביאה לעולם בן נוסף, עובדיה.

אבל כבד השתרר בעיר צפת ובכל מושבות הגליל. למעלה מעשרים שנה שימש הרב יעקב חי עבו כקונסול וכמנהיג העדה, הצטיין בתכונות נעלות ובכושר הנהגה ציבורית, והיה אהוב ומכובד על היהודים ועל יתר התושבים, הערבים והנוצרים.
מותו חתם פרק מפואר בתולדות ההתיישבות היהודית הטרום-ציונית בגליל. הוא ואביו (הרב שמואל) היו הנחשונים, שהניחו את היסודות להתנחלות היהודית בחבל ארץ זה, אולם עם פטירתם של שני ענקי הדור האלה לא הסתיימה תרומתה של משפחת עבו בגאולת הקרקעות ובמשימות לאומיות חשובות אחרות. זמן קצר לאחר מותו של יעקב, עתיד בנו, מאיר, למלא תפקיד מכריע בהצלחה של משמר הירדן, ממזימתו השרירותית של פקיד הברון, אשר ביקש לנשל את איכריה מעל אדמתם.

ראה גם : בית עבו והאמיר – מעריב, יצחק זיו-אב 
[/av_textblock]

[av_submenu which_menu=" menu='36' position='center' color='main_color' sticky='aviaTBsticky' mobile='disabled']
[av_submenu_item title='Menu Item 1' link=" linktarget='no' button_style="]
[av_submenu_item title='Menu Item 2' link=" linktarget='no' button_style="]
[/av_submenu]

[av_heading heading='משפחת עבו יוצקת את היסודות להתיישבות ביסוד המעלה ובמשמר הירדן' tag='h3' style=" size=" subheading_active=" subheading_size='15' padding='10' color=" custom_font="][/av_heading]

[av_textblock size=" font_color=" color="]
גאולתן של אדמות עמק החולה הפוריות והקרקע המישורית שעל שפת הירדן, דרומית מערבית לגשר בנות יעקב – עליהן קמו המושבות משמר הירדן ויסוד המעלה – נתאפשרה הודות ליוזמתם הברוכה של בני משפחת עבו והתבצעה עוד בחייו של הרב שמואל עבו: הרבה הודות לאמון הבלתי מסויג שרחשו למשפחה תושבי הכפרים הערביים בסביבה.
על הרקע שהביא לרכישה, מספר א.מ.חריזמן, בספרו "נחשוני החולה" (עמ' 11):
"באותה תקופה לא היו לפלחים, ובייחוד לבדווים, עובדי האדמה בארץ ישראל, קושנים על אדמתם. הם ישבו עליה בתוקף חזקה, שהייתה בידם מאבות אבותיהם, שנאחזו באדמה והחזיקו בה בעת שהארץ הייתה הפקר. והנה בא היום והממשלה התורכית הוציאה פקודה,כי עובדי האדמה ובעליה חייבים לרשום את אדמתם בספרי הממשלה, ולהוציא עליה קושנים על שמם. הבדווים קיבלו את הפקודה כגזרה רעה וחששו לרשום את אדמתם על שמם, בחשדם כי הממשלה מערימה עליהם, כדי שתוכל לגייסם לצבא (עד אז היו פטורים מחובת הצבא). בנוסף, היה כרוך הדבר בהפסד ממון, שכן הוטל עליהם לשלם מס רישום.
ובצפת ישבו אז שלושת האחים ה"חכמים" הספרדים, ממשפחת עבו המיוחסת: ה"ה אברהם חיים, יעקב חי ויצחק מרדכי. אביהם הרב החכם ר' שמואל עבו היה הקונסול של ממשלת צרפת בצפת…
והאנשים מכובדים בעיני הממשלה ובעיני הערבים שבסביבה. הבדווים, שחיפשו דרך כיצד להעביר מעליהם את רוע הגזרה, פנו אל האחים עבו בצפת, בבקשה להוציאם מן המצר על ידי כניסתם כשותפים לנחלתם "איזבד", וכך יוכלו להגן עליהם מפני הממשלה…
האחים עבו ניאותו לעסקה: נתנו לבדווים כסף, שילמו את מס הרישום, ואת האדמה רשמו על שמם. כך ניצלו הבדווים מן הצרה, והאחים עבו נהיו מעתה לבעלי הנחלה".
[/av_textblock]

[av_heading heading='מי מרום – הקולוניה שקדמה ליסוד המעלה' tag='h3' style=" size=" subheading_active=" subheading_size='15' padding='10' color=" custom_font="][/av_heading]

[av_textblock size=" font_color=" color="]
על האדמה שנקנתה הקים יעקב חי עבו, ביחד עם האחים שלמה ושאול מזרחי, "קולוניה" בשם
"מי מרום" על גדות האגם שבעמק החולה. וכך, ב-1872 – אחת עשרה שנה לפני הקמתה של יסוד המעלה, ועשר שני לפני ראש פינה, יצקה משפחת עבו את היסודות להתיישבות היהודית בגליל ובעמק החולה. וכותב על כך בזיכרונותיו הקצין היהודי מאנגליה, אלברט גולדשמידט, שביקר בצפת ב-1883:
"הקולוניא מי מרום נוסדה לפני י"א שנים ע"י יהודים ספרדים אחדים מצפת, אשר גמרו להחיות עצמם מעבודת האדמה, למטרה זו קנו 3000 דונם (680 אקר) ובנו בתים".

כעשר שנים לאחר מכן העביר הרב יעקב חי עבו כ- 2500 דונם מאותה חלקה לעולי מזריץ שייסדו את יסוד המעלה, ואף סייע להם ככל יכולתו להחזיק שם מעמד.
יתר על כן, כדי להביע את תמיכתו הבלתי מסויגת ואת אמונתו בעתידה של המושבה, קשר עצמו, הרב יעקב חי, בקשרי משפחה עם אחד מחלוצי המתיישבים, בהשיאו את בתו היחידה, מסעודה, לאריה לובובסקי. בעת שנחתמה העסקה בין משפחת עבו לעולי מזריץ, בעוד הקונים החדשים סובבים בנחלה, נתגלתה לפתע, תוך כדי חפירה, אבן ועליה כתובת בארמית: יזכר לטאב מאן דמיטבתי, שפירושה: ייזכר לטוב כל המתיישב כאן. אבן זו, שבסופו של דבר התגלגלה כנראה עד למוזיאון בפריז, שכנעה יותר מכול את נציגי עולי מזריץ לרכוש את הנחלה.

ראה גם: The Jewish Chrinical, כתבה בנושא הקולניה ביסוד המעלה, משנת 1883
[/av_textblock]

[av_submenu which_menu=" menu='36' position='center' color='main_color' sticky='aviaTBsticky' mobile='disabled']
[av_submenu_item title='Menu Item 1' link=" linktarget='no' button_style="]
[av_submenu_item title='Menu Item 2' link=" linktarget='no' button_style="]
[/av_submenu]

[av_heading heading='ייסודה של ראש-פינה ותקרית הדמים שאיימה להחריבה' tag='h3' style=" size=" subheading_active=" subheading_size='15' padding='10' color=" custom_font="][/av_heading]

[av_textblock size=" font_color=" color="]
בשנת תרמ"ב סייע הרב הקונסול, יעקב חי עבו, לדוד שו"ב, מראשי המייסדים של ראש פינה, ברכישת הקרקע להתיישבות. הוא שימש נשיא כבוד של הוועד הראשון במושבה, ואחיו, יצחק מרדכי, נבחר כ"חבר נכבד" באותו ועד.
ראש חודש טבת תרמ"ג-1883 נרשם בקורות המושבה ראש פינה, כיום שבו ניצל היישוב הצעיר מחורבן, בזכותו של הרב הקונסול מצפת.
באותו בוקר עסקו המתנחלים בחריש. היו אלה התלמים הראשונים על אדמת המושבה ולא היה קץ להתלהבות. לעת הצהריים עמדו לחוג את כלולותיו של זוג צעיר, שזכה בהגרלה באחת מדירות המגורים הראשונות. עוד האנשים עוסקים בהכנות לשמחה, נפלט כדור בשוגג מאקדחו של אחד הצעירים ופגע בבנאי ערבי מצפת, שנהרג במקום. חיש מהר עשתה לה השמועה כנפיים והמון ערבי משולהב מצפת, חמוש באלות ובסכינים החל גולש ממעלה ההר, תוך קריאות נקם, לכלות ולהשמיד את היישוב היהודי על יושביו. השייך של הכפר הסמוך, "ג'עוני", מיהר להזעיק את אנשי כפרו והללו התייצבו כחומה בצורה, ובראשם חג' עלי גילבוד, להגן בגופם על היהודים. בינתיים, שיגר דוד שוב את הצעיר ציפריס ברכיבה לצפת, להודיע לקונסול הצרפתי, יעקב חי עבו, על המתרחש ולבקש את עזרתו. הקונסול לא השתהה והגיע מיד עם שני אחיו, חכם אברהם ויצחק מרדכי, מלווים בקוואסים של הקונסוליה ובמשמר חיילים. הם פיזרו את המתנפלים, נטלו עמם את גופת ההרוג ואסרו את הצעיר, שנאשם בירייה. אט אט נרגעו הרוחות, והפלאחים מהכפר ג'עוני לא נתנו להשבית את שמחת הכלולות והמשיכו לשיר ולחולל עם שכניהם היהודים כל הלילה.
הקונסול עבו אסף אליו את קרובי ההרוג והגיע עמם להסכמה על "שביתת איבה".
בסופו של דבר, בסיועו של הברון בנימין (אדמונד) רוטשילד, ולאחר תשלום כופר ועריכת "זבח שלום" כדין – הושגה "סולחה" בין הצדדים והחיים במושבה חזרו למסלולם התקין.

הרב יעקב חי עבו ואחיו רכשו ביגיעות מרובות את הקרקעות למושבות יסוד המעלה של עולי מזריץ' (בתרמ"ג) ומשמר הירדן של עולים מפולין ומאשכנז (בתר"ן). הם עמדו ללא לאות לימין המתנחלים בעת הצרות והתלאות שעברו עליהם. שטחי קרקע גדולים, שהיו לבני המשפחה – נמכרו לפקידות הברון לצורכי התיישבות עברית.
[/av_textblock]

[av_submenu which_menu=" menu='36' position='center' color='main_color' sticky='aviaTBsticky' mobile='disabled']
[av_submenu_item title='Menu Item 1' link=" linktarget='no' button_style="]
[av_submenu_item title='Menu Item 2' link=" linktarget='no' button_style="]
[/av_submenu]

[av_heading heading='גאולת הקרקע בגליל – ההתנחלות במירון' tag='h3' style=" size=" subheading_active=" subheading_size='15' padding='10' color=" custom_font="][/av_heading]

[av_textblock size=" font_color=" color="]
הרב יעקב חי עבו המשיך בדרכו של אביו כגואל קרקעות וכפטרונן של מושבות הגליל.
בכל עת צרה ליהודים היו רואים את הרב הקונסול, עטוי מדי שרד, הולך אל ה"סאריה" (בית הממשלה) או רוכב אל ה"מותצרף" (מושל הפלך) שבעכו, כששני קוואסים (שומרי ראש) הולכים לפניו חגורי נשק ומפנים לו את הדרך. משטר הקפיטולציות הקנה לקונסולים הזרים השפעה רבה בתקופת השלטון העותומני, וחכם יעקב חי עבו ניצל השפעה זו לטובת היישוב היהודי. על שמו נרשמו רוב הקרקעות, שנרכשו להקמת המושבות בגליל העליון, שכן לנתינים זרים אסורה הייתה רכישת קרקע.
הוא הרחיב את הפעולה שהתחיל אביו במירון על ידי רכישת מחצית מאדמות הכפר והקים את ההתנחלות היהודית הראשונה בסביבה.
[/av_textblock]

[av_image src='http://shvilamal.vfr.co.il/wp-content/uploads/2017/02/20.jpg' attachment='862' attachment_size='full' align='center' styling='no-styling' hover=" link=" target=" caption='yes' font_size=" appearance='on-hover' overlay_opacity='0.4' overlay_color='#000000' overlay_text_color='#ffffff' animation='fade-in']
הרב הקונסול יעקב חי ורעייתו, אסתר מלכה. מימינו ה"קוואס" שומר ראשו.
[/av_image]